הכל מתחיל עם גורי כלבלבים שנולדים לכלבות רבייה של המרכז הגדלות אצל משפחות שונות.  בגיל חודשיים נמסרים הגורים למשפחות אומנות המגדלות את הגורים עד להגיעם לגיל שנה.  המשפחות מלוות בשנה זו על ידי הצוות המקצועי של המרכז העורכים ביקורים חודשיים, ומספקים הדרכה ויעוץ בכל עת.  המשפחות (גם יחידים) דואגות לחינוך בסיסי של הגורים וחשיפה למצבים יומיומיים – חיים בתוך הבית, היכרות עם אנשים שונים, היכרות עם בעלי חיים, טיולים, קניות, ישיבה במסעדות ובתי קפה, נסיעות במכונית, מוניות, אוטובוסים ועוד.  ככל שהגור ייחשף יותר למצבים, כך גדלים סיכוייו לשמש ככלב נחיה.  משפחה אומנת מקנה לגור את כישוריו הבסיסיים ואת בטחונו העצמי החשוב כל כך לתפקידו העתידי.

המרכז מספק את מזונו של הגור למשך שנה זו (הודות לתרומת חברת פדיגרי) ומממן את כל ההוצאות הכרוכות בטיפולים ובחיסונים הוטרינריים,  אך המשפחות תורמות את מה שכסף אינו יכול לקנות:  זמן, מאמץ, והמון אהבה.  המשפחות האומנות מהוות את הנדבך החיוני ביותר ביצירת כלב נחיה מיומן ומהימן, ועל כך, תודתנו והערכתנו נתונות להן.

עם הגיע הגורים לגיל שנה הם חוזרים למרכז ולאחר תקופת הערכה כבת שבועיים נכנסים לתוכנית אימונים אינטנסיבית העורכת כששה חודשים.  במהלך תקופת האימונים רוכשים הכלבים את הידע והניסיון הדרושים להם בכדי להנחות אדם עיוור בבטחה.  הכלבים לומדים לציית לפקודות הנוהג, למעט במקרים שניתנת פקודה שגויה שלא מתייחסת לסכנות קיימות, כגון מכונית המגיחה במפתיע.  בתום תקופת האימונים מותאם הכלב על פי גודלו, אופיו, קצב הליכתו ומאפיינים אחרים לאדם עיוור מתוך התחשבות בצרכיו האישיים הנקבעים על ידי סדר יומו, סביבת עבודתו וכו'.  האדם העיוור מוזמן לקורס הדרכה במרכז הנערך בתנאי פנימייה, בו לומד הצמד לתפקד ביעילות ובהצלחה.  מעתה, יוכל אדם כזה ליהנות מ8- עד 10 שנים של ניידות בטוחה ועצמאות.

סיפור: בית חם, גור חכם, מעשה טוב

מאת: מאט, מייגן וסינדי טיבס—מתורגם מאנגלית

כמה פעמים הסתכלתם על גורי כלבים וחשבתם "הם כאלה חמודים, חבל שהם לא יכולים להישאר קטנים".  ובכן, מצאנו דרך לעשות בדיוק את זה.

הגור שלנו, "קונגו", הגיע אלינו מהמרכז הישראלי לכלבי נחיה לעיוורים.  "קונגו" הוא גור לברדור צהוב יפהפה, שמח ועדין הליכות, בעל עיניים כובשות ומלאות הבעה ולא מעט שכל.  "קונגו" שלנו למשך שנה, הזמן שייקח לו בערך להתבגר מגור לכלב.  אז, יחזור "קונגו" ללימודים במרכז לכלבי נחיה שם יכינו אותו לתפקיד חייו, להיות עיניו של אדם עיוור.  זהו יעוד נשגב לכלב שגודל במיוחד למטרה זו.  בשלב זה, נוכל, אם נרצה, לאמץ גור נוסף.

המרכז הישראלי לכלבי נחיה תלוי במשפחות האומנות שלו.  לכלבים שגודלו בכלבייה חסרים הכישורים החברתיים הנדרשים להם בכדי להיות חלק מהחברה האנושית.  תפקיד המשפחה האומנת הוא לגדל כלב שמח, בעל יכולת הסתגלות לחברה ובטחון עצמי.

אין זה קשה לגדל כלב שיהיה בטוח בעצמו ושמח, אך הדבר דורש המון זמן ואנרגיה.  חוץ מחינוך בסיס לעשיית צרכים מחוץ לבית, עליו ללמוד לעשות צרכים על פי פקודה ובעודו קשור לרצועה.  הגורים צריכים לטייל כמה פעמים ביום.  עליהם ללמוד ציות בסיסי ולהפגין התנהגות נאותה בבית.  עליהם להיחשף למצבים שונים רבים ככל האפשר—תנועת רחוב, קהל, רעשים חזקים, אוטובוסים, מעליות, חנויות מלאות אנשים וריחות מעניינים, מסעדות, ישיבה בשקט בזמן פגישות ובמשרדים ועוד.  עליהם ללמוד להרגיש נוח עם חתולים העוברים מתחת לאפם, נביחות כלבים מאיימות וילדים הנתלים על זנבם וצווארם.  עלון הדרכה שמספק המרכז מציין רשימה ארוכה של דברים שניתן ורצוי ללמד את הכלב.

אולם, המרכז לא מותיר אותנו לבד במשימה.  המרכז דואג לאספקת מזון חודשית-- תרומה של חברת פדיגרי.  נציגי המרכז דואגים לבקר בביתנו באופן קבוע ולבצע הליכות בצוותא על מנת לשפר את יכולתנו לחנך את הכלב.  המרכז דואג לרוב הטיפולים הוטרינרים ומממן הוצאות לטיפולים רפואיים אחרים.  המרכז דואג לציוד המתאים, כולל כלוב העוזר בחינוך והטמעת הרגלים נכונים בכלב.  בנוסף, כאשר למשפחה יש תוכניות נסיעה שלא כוללות את הכלב, אנו יכולים להשאיר אותו במרכז המשמש כ"בייביסיטר".  זוהי עסקה יוצאת מהכלל.  גידול כלב מעולם לא היה קל יותר.

הגור שלנו "קונגו", היה מרכז השמחה בבית מרגע הגעתו.  נוכחותו מלאה את הבית באהבה, צחוק ופעילות ועזרה לכולנו להתגבר על ריקנות שנגרמה מפרידתנו ממספר בעלי חיים בארצות הברית.  "קונגו": מאוד אוהב לאכול (הוא מרוקן את צלחתו ב35- שניות!) אבל גם מאוד אוהב אנשים.  הוא נצמד באופן עקבי למי מאתנו שנשאר בבית כצל אוהב ושותף נלהב למשחק.  קשה לדמיין את החיים בלעדיו.

וזה מביא אותנו להערות אותם אנו שומעים כל הזמן בסגנון: "איך תהיו מסוגלים להחזיר אותו?" או, "אני לא הייתי יכול לעשות את זה, הייתי נקשר מדי".  ובכן, בכנות, אין אנו יודעים בדיוק כיצד ניפרד ממנו, אבל אנו יודעים שלא היינו מחליפים שנה עם "קונגו" בשנה בלעדיו רק כדי להימנע מכאב הפרידה.  ברור שזה לא יהיה קל, אבל הרי החיים לא קלים.  מה היה קורה אם משפחות אומנות לא היו לוקחות ילדים בגלל חשש מצער הפרידה?  ואם הורים לא היו שולחים את ילדיהם לאוניברסיטה כי הם מתקשים לשחרר אותם?  כמה שאנו אוהבים את "קונגו", אנו מוכנים לעבוד קשה בכדי להפוך אותו לכלב נחיה הטוב ביותר שיש באפשרותו להיות ונשמח לראותו מצליח בעבודתו כשהוא ממלא את תפקיד חייו.  בזכות "קונגו", אדם מסוים יזכה במתנת החופש והעצמאות וחייו יהפכו למלאים יותר.  לא, זה לא יהיה קל להיפרד ממנו, אבל נדע שאהבתנו מאפשרת את הצלחתו.